הבלוג של BC

מילדות אני חולם על הצלחה משמעותית ומפוארת.

כבר שנים שאני חוקר ובניסיון לפצח את הנוסחא וללמוד איך להצליח ובדרך:

קראתי,

שמעתי ספרים, פודקאסטים והרצאות,

הלכתי לעשרות סדנאות,

עשיתי קורסים עם כותרות מפוצצות והבטחות גדולות,

השקעתי אלפי שעות ומאות אלפי ש״ח בליוויים אישיים וקבוצתיים,

לקחתי חלק בתכניות של המנטורים ותכניות האימון הגדולות בישראל ובעולם,

בהם למדתי שהצלחה היא בכלל זיהוי טעות,

למידה,

ופעולה,

יש כאלה שטענו שכדי להצליח בכלל לא צריך כישרון יוצא דופן,

יש כאלה שמצדדים בכך שבלעדיו אין סיכוי,

יש כאלה שגורסים שאין תחליף לעבודה קשה ועוזרים לבנות מודלים ותכניות עבודה,

כאלה שמדברים על כך שהצלחה תלויה במשמעת עצמית ומלמדים רוטינות יום יומיות,

כאלה שאומרים שבכלל מדובר בדחיית סיפוקים וליכולת לדלג מכישלון לכישלון בלי לאבד את ההתלהבות.

מבלבל ומלחיץ.

אם לומר את האמת –

למרות ההשקעה הגדולה תמיד הרגשתי שאני במרדף,

ככל שהתקדמתי,

בניסיון להשיג,

להוכיח,

לעצמי ולעולם,

היא התרחקה לה..

מייאש.

בחודשים האחרונים אני חווה הצלחות אדירות וחוצה בקלילות משוכות שהיו עד כה בלתי אפשריות עבורי,

החזון שלנו מתפשט ואנחנו גדלים בקצב מסחרר.

מתוך העשייה אני מבין משהו פשוט לגבי הצלחה –

הצלחה היא בסך הכל פונקציה של ביטוי עצמי.

לנסות,

לשתף,

לשיר,

לזוז,

להוציא החוצה,

ליצור,

לעשות מה שבא לי.

הייתי יכול לעצור כאן את הפוסט אבל ברור לי שיהיו את אלה שיקראו ויחשבו לעצמם –

״ממש תודה לך, לא אמרת כלום.. זה חתיכת עניין.. ביטוי עצמי..״

כי כדי להביא את עצמי – אני חייב לתרגל אותנטיות,

להיות מה שאני מרגיש,

עם המוכנות להביא פגיעות,

כאב,

עצב,

שמחה,

אהבה,

את צריכה להקדיש זמן לבהייה,

לעשות היכרות עם הגבולות שלך,

להבין מה נעים לך ומה את מרגישה וצריכה,

כי רק כך תוכלי לשתף את הסביבה.

כדי להביא את עצמך לידי ביטוי עליך להיות מוכן לטעות ולהשלים עם העובדה שלא תהיה מושלם בפרהסיה,

כדי לבטא את עצמי אני חייב בטחון עצמי ויכולות.

אז זהו,

אני לא בטוח שזה כל כך מסובך,

הביטוי שלי תלוי רק בי וכל פעם שהעזתי קיבלתי רוח גבית חזקה.

ביטוי עצמי הוא חופש ומה שצריך באמת הוא רק להעז כי הביטוי של כולנו תלוי בנו והוא יכול להגיע בכל כך הרבה צורות ועם אינספור דרכים לתירגול יום יומי.

בתמונה –

עוד רגע יוצא עם הפרויקט האישי הכי גדול שיזמתי ותוהה מתי יכניסו לביה״ס שיעור לביטוי העצמי.מאז שאני זוכר את עצמי חשוב לי להצליח.

אני שמח להזמין אתכם לסדנת היכרות שתהווה עבור הילדים שלכם יציאה מאזור הנוחות ובה תהיה להם הזדמנות לרכוש ידע מאנשי המקצוע הטובים ביותר בישראל ומומחים בפיתוח יכולות אישיות, ולהתאמן עם שחקנים ושחקניות מצוינים מכל הארץ:

https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball/?ref=fb

״הוא משחק 4 פעמים בשבוע, אין לו זמן כרגע, נרשום כשיתפנה״

״אנחנו ממש רוצים, אבל לא מגיעים לטפל״

אתם רציניים?!

הרי אתם יודעים לא פחות טוב ממני שאין סיכוי להגיע לתוצאות מיוחדות ללא השקעה מיוחדת והתמדה.

והילדים לא יגדלו להיות ממוקדים,

נחושים

וסקרנים במיוחד אם יתנהלו בדיוק כמו אחרים בסביבה שלהם.

אי אפשר לצמוח מתוך תנאים, ספק והתניות.

את העציץ החדש בבית חשוב לנו למקם באזור עם אור במידה הנכונה,

אנחנו נשקה ונדאג לו לתנאים הטובים ביותר – כדי לוודא שיפרח וילבלב.

כך גם עם ילדים,

עלינו למקם אותם בסביבה מאתגרת ומעצימה,

לחשוף לידע חדש,

להשקיע,

להאמין וללוות.

והם לומדים דרך ההתמסרות וההשקעה שלנו להאמין שבעצמם,

דרך מעשים – הם מבינים שהם מסוגלים יותר.

יש היום המון ידע בחוץ,

אפשר למצוא באינטרנט תשובות לכל השאלות,

משפטים מפוצצים וקלישאות..

אבל, בנינו,

אין קיצורי דרך –

כדי לעשות משהו יוצא דופן –

אנחנו בסך הכל צריכים לעשות הרבה פעולות קטנות ומיוחדות.

ֿ

אז אם אתם רוצים שהילדים יעזו,

יחשבו מחוץ לקופסא,

יזמו,

ויהיו מלאי בטחון

האחריות היא שלכם.

אני מזמין אתכם להירשם לסדנת אימון שבה תעברו חוויה משותפת מחברת וייחודית שבה הילד או הילדה שלכם יקבלו כלים מקצועיים מעולים, ואתם תקבלו כלים פרקטיים לתמיכה הורית מיטבית.

השאירו פרטים ואחד היועצים המקצועיים שלנו יחזור אליכם:

https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball/?ref=fb

עבור רובנו הוא רחוק ובלתי מושג.

הורים רבים חוששים, אולי בצדק, מהאכזבה ומפח הנפש שהם מדמיינים שיציצו כשהחלום הגדול יתנפץ.

השבוע נתקלתי בפוסט של מאמן כדורסל מוכר:

״אנחנו לא מוכרים חלומות״ היה לו חשוב להדגיש,

ואני מיד חשבתי לעצמי –

לחלום זו מתנה, לא בעיה!

אני מאמין בחלומות ורואה בהם הזדמנות אדירה.

בואו נסתכל על העובדות וננסה ליצור בהירות:

בשתי הליגות הראשונות של איגוד הכדורסל לגברים משחקים 
כ-50 שחקנים בגילאים 18-38 שמרוויחים כסף משמעותי וחיים כמקצוענים.

כלומר, על פני 20 שנתונים – 50 שחקנים.

בחישוב פשוט 2.5 שחקנים בכל שכבת גיל.

רק בשביל המשחק –

נגזים ונאמר שמתוך אלפי שחקנים שמשחקים בגילאי קט סל וילדים – 
10 שחקנים בכל שכבת גיל באמת הולכים עם החלום עד הסוף.


נתון משתק.

כלומר, הסיכוי של הילד או הילדה לשחק ברמה הגבוהה ביותר – קטן מאוד וכמעט לא קיים.

אז בעצם כל המועדונים,

המאמנים,

מחנות בכל העולם,

תכניות אימון וההורים – 
כולנו מוכרים לילדים ולילדות חלומות.

וזה ממש בסדר.

זו הבחירה שלהם והם עושים אותה כל יום מחדש.

התפקיד שלנו הוא לתמוך,

לכוון,

לתת רוח גבית בעוצמה המדויקת, את האופק והתמיכה הרגשית המתאימה כדי שהם יחצו את האתגרים,

יתמידו,

יבנו לעצמם דרך מעצימה ומשמעותית שדרכה ילמדו את השיעורים הכי חשובים לחיים.

הרי אם נרצה או שלא הזמן עףףף,

השנים חולפות כל כך מהר,

וחלון ההזדמנויות של הילדים והילדות שלכם לחיות את חלום הNBA נמשך כמה שנים בודדות בלבד.

בהזדמנות הקצרה שיש להם במסע החיים עליהם לצבור ידע וכלים ולעבור חוויות מעצבות שיזכרו לתמיד.

אבל בשם התחרותיות והשגת תוצאות מיידיות – אנחנו מעמיסים עליהם אימונים וציפיות,

רובם מתאמנים ומתנהלים בדרך דומה ומצפים לתוצאות אחרות,

ובמקרה הרע המסגרת שאמורה להעשיר אותם חסרה כל אינטנסיביות ואתגר ובמקרה הטוב הם מבלים את מרבית זמנם בחידוד תיאומים, טקטיקה קבוצתית וביצוע טכני מושלם.

חברים,

הצלחה בחיים בכל תחום לא נשענת על טכניקה,

מה שבאמת עושה את ההבדל זו –

הגישה,

העמקה,

אסטרטגיית למידה,

עצמאות,

למידה מטעויות,

אחריות אישית,

מציאת פתרונות ותחושת מסוגלות.

אנחנו פוגשים את הילדים והילדות סביב החלום הגדול ביותר שלהם,

תפקידנו הוא לנצל כל אפשרות כדי להכיר בכל יום מחדש את קצה גבול היכולת שלהם, ליצור עוגנים בתוך מציאות משתנה מפגשים מרתקים שמהם אפשר לצמוח.

בפסח הקרוב נצא לוושינגטון למחנה שלא היה כמותו.

בזכות החיבור לדני אבדיה ומתן סימן טוב הסוכן שלו אנחנו יוצאים עם 40 שחקנים ושחקניות כדורסל למסע של התבגרות.

אין ילד או ילדה שמשחקים כדורסל ולא חולמים להגיע לNBA,

ומאחורי הדלת שפתח לנו דני מסתתר לו עולם נפלא.

זו הזדמנות להעניק לילדים והילדות שלכם מתנה שתלווה אותם לאורך כל חייהם ושדרכה יפגשו מקצוענות מעולם אחר.

אחרי שיחוו את המסלול שעובר שחקן נוער מצטיין בארה״ב שמכוון לשחק בליגה הטובה בעולם – המשתתפים במחנה שלנו בארה״ב לא יתפסו עוד את המציאות באותה צורה.

אנחנו מאמינים בחלומות וביחד עם דני ומתן נדאג שבפסח הקרוב החלום של הילדים והילדות שלכם יהיה ברור יותר.

Deni Avdia New

2Talent Sports Management

כל הפרטים על המסע שלנו לוושינגטון – בקישור הנוכחי:

https://www.bc-basketballcoaching.com/touching-the-stars/?ref=fb

ממש קשה לי שדברים לא מסתדרים בדיוק כמו שאני רוצה.
בכל מערכות היחסים,
עם נשים,
משפחה וחברים,
בעסקים.
האוטומט שלי הוא לקחת תשובה שלילית באופן אישי,
להיעלב,
להיפגע,
להתעצבן,
עם אלפי סיטואציות כאלה לאורך החיים סירבתי להשלים
והפעלתי כוח,
כאדם תחרותי, רוח ספורטיבית ואנרגיה זכרית דומיננטית
הבחירה הטיבעית הייתה לדחוף חזק יותר.

היום יש מקום להתנהלות אחרת.
אני בטוח
ומבין שיכולת ההשפעה שלי מוגבלת,
לא תמיד זה תלוי בי,
לא הכל חייב להיות שלי
ובהפסד יש אנרגיה שמתפנה למערכת יחסים אחרת.

היום חשוב לי לשתף
ליצור פשטות,
לתקשר את הדברים הפחות נוחים,
להיות ברור בגבולות שלי
גם עם עצמי.

כל כך נעים לשחרר באהבה.

מוזמנים להצטרף לאחד מסדנאות האימון שלנו בתקופה הקרובה:

https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball/?ref=fb

מאז ומתמיד היה לי חשוב להיות משמעותי, להביא ערך, ליצור שינוי. היו שנים ששאלתי את עצמי למה והפסקתי.
אולי כדי להוכיח כמה אני שווה,
הרגלתי את עצמי לחשוב מחוץ לקופסא ולהעז.
במבט לאחור –
מאז הצבא, דרך קבוצות תחרותיות ונבחרות –
הובלתי והגעתי לתוצאות מעולות.

ניצחתי.
ולמחויבות היה מקום מרכזי.
היום אני מודע יותר ויותר למחירים ששילמתי.

שנים פעלתי מתוך כוח.
המיקוד שלי היה על הטעויות,
וליוותה אותי אמונה שאם זה לא מושלם כנראה שאני לא עושה מספיק.
עבדתי קשה, קשה מידי,
החזקתי את הראש מעל המים,
נכנסתי להתחייבויות אדירות,
לא ניהנתי מספיק,
לא שיחקתי,
הייתי בלחץ ובשחיקה מתמדת.
פעלתי מתוך ניסיון להוכיח.
חוויתי תלות ופעלתי בתגובתיות.
הפסקתי.

היו כמה צמתים
ההחלטה לצאת מהמירוץ הרגיל ומהמגרש
להתחיל לנהל אחרים ואת עצמי,
משהו בתוכי השתנה,
נוצר פנאי להתבוננות, חשיבה ועשייה אחרת.
היום אני במגרש משחקים חדש.
הפוקוס הוא ביצירת מרחב בטוח עבור אחרים לרכישת מיומנויות וכלים לחיים,
כאלה שישרתו אותם גם בעוד 15 או 20 שנה.
אנחנו פוגשים ילדים וילדות במקום שבו המוטיבציה הפנימית שלהם בשמיים,
ויוצרים עבורם חוויות מאתגרות שלא ישכחו לעולם.
זה לא שהיום אני לא חווה אתגרים אבל בוודאות יש יותר אורך רוח.
את המושלמות החלפתי במצוינות,
החשיבה הפכה לממוקדת בהצלחות,
אני חווה סיטואציות מורכבות אבל עסוק בחיפוש פתרונות,
חוקר ולומד בכל יום,
מתרגל בקביעות תנועה, משחק עם הגוף ועם הנשימה,
מוצא שאני פועל מתוך רכות והקשבה לעצמי,
חי בחופש ומלא גאווה.
ככה מרגישה מחויבות בריאה.

הרי ברור לכולם שכדי להשתפר אנחנו חייבים להשתנות,
כולם מבינים!
ויודעים שכדי שזה יקרה צריכים רק לנסות בלי לפחד מטעויות.

העניין הוא שהמסגרות פועלות אחרת.

מהגן ועד לפנסיה אנחנו חיים במסגרות,
ביה״ס יסודי,
חטיבת ביניים ותיכון,
תחביבים, צבא או מקום עבודה.
לאורך כל מסלול החיים אנחנו נדרשים להתאים את עצמנו לציפיות של אחרים,
לעמוד בסטנדרטים,
לספק תוצאות.
כל מסגרת עם הדרישות שלה ובכולן החשיבה מתמקדת במשימה הבאה,
בפרויקט,
ברבעון,
במבחן,
במשחק..
במטרה לספק את הסחורה החשיבה במסגרות לעולם תהיה לטווח קצר,
ואנחנו מגיל צעיר – מתיישרים,
מעולפים,
מרצים,
מתרחקים מכל סדק של פגיעות,
מפחדים לטעות – כדי לספק תוצאות.

אנחנו לא משתנים דרך מילים,
לא דרך משפטים מפוצצים או תיאוריה מעניינת.
אלא גדלים מתוך השראה,
הדרך לשינוי היא יצירת מרחבים שבהם אתגר וכיף יהיו במרכז
והסביבה תאפשר יוזמה ויצירתיות.
עד שזה לא יקרה –
הלמידה תהיה מוגבלת וימשיכו לגדול פה דורות שמשחקים במשחק המושלמות,
שחוקים ומכורים לוודאות.

זכות להתפתח וליצור..

אומץ תמיד יגיע עם אמון בעצמי,
ביכולות שלי,
כלומר אומץ הוא ביטוי של אהבה עצמית וקבלה,
ולכן הצד השני של אומץ יהיה פחד.

אומץ הוא היכולת לעבור דרך דלת בלי לדעת מה קורה מאחוריה,
בשנים האחרונות אני מתרגל אומץ על בסיס קבוע
ועסוק בבניית תכניות אימון שפותחות הזדמנויות לשחקנים ושחקניות לתירגול אומץ מגיל צעיר.
אדם נהיה אמיץ כשהוא מתרגל ולומד להאמין ביכולות שלו להתמודד,
להשפיע,
לשנות ולהשתנות,
לכולנו זמינה האפשרות להפוך לאמיצים במיוחד דרך הרבה מעשי אומץ קטנטנים.

כנראה שרוב בני האדם מעריכים אומץ,
והיו שמחים להכניס אותו לחייהם,
מתוקף העיסוק שלי אני נתקל על בסיס יומיומי בסיטואציות שבהם הורים (וא.נשים)
שלא מאמינים ומוותרים על הזדמנויות נפלאות לשיעורים
שדרכם הילדים שלהם (והם עצמם) יכולים ללמוד להאמין בעצמם,
ובכך מפספסים מדרגות בדרך לאמיצים שהם חולמים להיות.

אני רוצה לשתף בשתי מחשבות/אמונות/תשובות שבהן אני נתקל:
שתולים את האחריות באחרים ומונעים מהם לצמוח –
אלו אומרים לי בשיחה:
״הילד מחליט, הוא קובע, זה שלו, אני לא רוצה להכריח״.
חברים וחברות,
ברור שזה שלהם ואני האחרון שמאמין שנכון להכריח,
אבל!
זה שעד עכשיו הילד או הילדה שלכם לא ישנו מחוץ לבית או לא היה באימון מחוץ לאגודה לא אומר כלום.
הם חוששים,
יכול להיו שגם אתם,
זה מובן,
אבל גם לכולנו ברור שדרך מחויבות,
העזה והתמודדות עם האתגרים והסיפורים שרצים להם (ולנו) בראש –
הם יהנו מתחושת מסוגלות ממכרת ואמונה ביכולתם.
יש מקומות בחיים שבהם עלינו לתת רוח גבית חזקה ואם צריך דחיפה קלה
ואפילו שוחד כדי שהם יעזו לעשות עם עצמם צעד חדש ויגלו משהו שהם לא יודעים.

ואלו שבכלל לא מנסים, עסוקים בתירוצים ובלי לשים לב מקטינים את עצמם ואחרים –
אלה אומרים לי בשיחה ראשונה –
אני מכיר אותה/קשה בלי חברים/הוא צעיר/היא גדולה..
לאלו אני רוצה לומר –
יש לכם את האפשרות לשחרר אותם (ואתכם) לחופשי מסרטים רעים שהם בוחרים להקרין על הזדמנויות חדשות שנקרות בדרכם ולהפוך לבלתי תלויים.

האחריות להראות להם שאפשר אחרת – נמצאת בידיים שלכם!

אשמח לשמוע מה אתם חושבים!

אוהב,
לירן

סיפור אישי שממחיש כמה קל לפספס במירוץ החיים את השיעורים החשובים באמת.

ברבא והפחד מדחייה.

זה היה בוקר חורפי
אמא מלבישה את בנה בן ה-6 בסוודר שחור ויפה עם דמויות של ברבאבא,
היא שותה את הקפה שלה, הוא שותה שוקו
וביחד הם יוצאים מהבית לביה״ס היסודי,
היא מחנכת של כיתות ב.
הילד הוא אני.
בוקר רגיל בבית משפחת בר אל.

השיעורים הראשונים עברו ממש סבבה,
ואני זוכר שבאחת ההפסקות שיחקנו כדורגל עם הגדולים,
אחד ההחבר׳ה מכיתה ו׳ קלט את הסוודר שלי
וברגע של יצירתיות מתפרצת
החליט שמצחיק אותו לקרוא לי ברבא-אל.
החברים צחקו.

סבבה.

השם תפס.
מברבא-אל, זה נהיה ברבא-נל ובשלב מסוים הפך פשוט לברבא.
אני מבין שבהתחלה החבר׳ה מהשכבה חשבו שזה חמוד,
אבל אותי אף אחד לא שאל.
לא הייתי מהבולטים בכיתה ומהרגע הראשון הייתה תחושה שצוחקים עליי.
הייתי מופתע ולא אהבתי את השם החדש.

היום אני חוקר התפתחות אישית,
מאמין בכוחה של מחשבה ומבין כמה היא עשויה להשפיע על הרגש,
דפוסי החשיבה,
ההתנהלות,
ההרגלים ולבסוף גם על הזהות שלנו,
על מערכות היחסים שאנחנו מזמנים לחיינו,
על העולם שאנו יוצרים.

רצים קדימה בזמן –
ישוב קטן,
כיתה של גאונים,
ילד חמוד בתחילת גיל ההתבגרות,
ללא חוויית הצלחה מיוחדת,
מוצא מפלט במגרש עם הכדור הכתום שמהווה עוגן חשוב וגלגל הצלה.
הערכה עצמית לא בשמיים,
בלי הבנה של צרכים וגבולות, בלי התעסקות יותר מדי ברגשות, ללא כלים תקשורתיים מתאימים,
מנסה להשתלב ולא יודע איך,
מרגיש קצת בצד.

אני לא זוכר איזה אירוע דרמטי
אבל בכיתה ד היצירתיות עלתה שלב –
כמה חבר׳ה בכיתה לקחו את העניין ברצינות, השקיעו זמן ומחשבה במציאת חרוזים,
בכתיבת שירים שלמים ומאוד לא יפים על – ברבא.
חרם.
השם שלי הפך לקללה.

לאורך שנים החברים והחברות הכי טובים שלי –
בתיכון, בצבא, בלימודים ובחיי הבוגרים
קראו לי ברבא
ברור לי שהם ראו בשם כינוי חמוד אבל אצלי החוויה כבר נצרבה –
עבורי זו תמיד הייתה קללה.
אני חוזר אחורה בזמן וניזכר כמה חששתי שמישהו במילואים יגלה את הקללה והיא תתפוס,
זוכר שהתביישתי להביא בחורות ונשים שאיתן יצאתי לחבר׳ה,
זוכר את התחושה בגוף בכל פעם שמישהו צעק את הקללה האישית שלי ברחוב,
זה ברור לי כי גם היום, כשמישהו כותב תגובה – ״ברבא איזה מלך אתה״ –
הגוף זוכר ואני מתכווץ.

לפני כמה חודשים הייתה מסיבת 40 שנה לתמרת.
לאורך שנים נמנעתי ממפגשים עם העבר שלי וגם הפעם המחשבה הראשונה שעלתה הייתה –
אין מצבבבבבב..
טוב שהיום אני רגיש יותר,
מבין את ההזדמנויות שקיימות בהתמודדות ועימותים עם אוטומטיים.
הערב סה״כ היה נחמד אבל אני הגעתי ממוקד ?
רגע השיא מבחינתי הגיע בסוף הערב:
נותרנו שלושה חברים מהשכבה – שתי נשים וגבר
אזרתי אומץ ושאלתי אותם שאלה פשוטה:
ממה שאתם זוכרים,
מה הרגשתם בכל פעם שקראתם לי ברבא –
גנאי או חיבה?
הם הסתכלו אחד על השני,
זזו בחוסר נוחות ופה אחד, במבט מצטער – הודו בבושה –
גנאי.

כמה דקות ואני מגיע לרכב,
טורק את הדלת,
שקט.
עצב מציף אותי.
עצב על ילד שעשה הכי טוב שהוא יכול אבל גדל בתחושה שמקללים אותו,
עצב על תחושת הדחייה,
עצב על זה שהתביישתי ולא ידעתי איך לתקשר את הרגשות והצרכים,
עצב שכעסתי על ברבא,
עצב על זה שלא אהבתי אותי.

איזו דרך.
שם זה חשוב.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים,
אוהב,
לירן

לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מעידית, אמא של יובל, שחקן בתכנית השנתיות שלנו.
״יובל החליט לעזוב את התכנית״.
אגרוף בבטן,
רק לפני שבועיים הם נרשמו לתכנית מורחבת,
וככה היא מעדכנת אותי?!
בלי שום התראה מוקדמת ואחרי קצת יותר שנה שהם אצלנו בתכנית.
״הוא קם בלי חשק לאימון, היה דיון עם אבא שלו בדרך,
וכשהם חזרו מהאימון קיימנו שיחה והחלטנו להפסיק את התכנית״.

אני שונאאא לשמוע את זה
מאז שאני זוכר את עצמי חשוב לי לעמוד בציפיות ולא לאכזב,
בביה״ס,
את ההורים,
במערכות יחסים,
בצבא,
כמאמן קבוצה, בנבחרות,
זה הופך להיות מורכב יותר כשאני מנכ״ל של ארגון ומנהל בו זמנית אלפי מערכות יחסים בכל שנה
מאמנים והצוות שעובד איתי, הורים, שחקנים ושחקניות.
הרבה ציפיות לעמוד בהן.

אז מצד אחד תחושת הכיווץ בלתי נמנעת,
מרגיש שזה מנגנון פנימי ואוטומטי שהוא חלק ממני,
בכל פעם שמשפחה מחליטה לא להמשיך אני מתבאס,
אנחנו מתייחסים מאוד ברצינות לקשר שלנו עם ההורים והילדים ומשקיעים מאמצים בפיתוח מערכת יחסים איתם.
עבורי לכל מערכת יחסים יש 3 שלבים עיקריים:
התחלה, אמצע וסוף.
כבני אדם אנחנו טובה בהתחלה ובאמצע אבל לא נותנים תשומת לב מספיקה לדרך שבה אנחנו מסיימים מערכות יחסים.

10 מחשבות שלי סופים והזדמנויות אדירות שהורים רבים מפספסים:

1. תנו להם להוביל כי דרך מחויבות הבטחון העצמי גדל והם יפתחו את השרירים המתאימים.
אין בעיה להביא מחויבות במקום שהכל זורם בדיוק כמו שאני רוצה.
יש בעיה להביא מחויבות כשיש פער,
ככל שהפער גדול ההורים נכנסים לתמונה מהר יותר ודרך השראה וחוויה הילדים/ות מבינים שזה אירוע בסדר גודל שלא מתאים למידותיהם.
יש מצב שהם יותר חזקים ממה שנדמה לכם,
וגם אם לא – איך יתחזקו?!

2. פרישה/הפסקת פעילות או מערכת יחסים באמצע היא ביטוי של משבר או אכזבה.

3. אכזבה היא בסה״כ פער בין המציאות למה שהיינו רוצים שיקרה.

4. אכזבה שלנו היא הזדמנות של מי שמולנו לצמוח. שחקנים מגיעים אלינו במטרה שנתן אותם ונעזור להם להיות טובים יותר, הדדיות אומרת שגם לנו מגיע להשתפר.

5. פידבק שלילי הוא הזדמנות לצמיחה. ולכן הוא לא מאיים עלינו, אני מבין שאדם שנותן פידבק שלילי מראה איכפתיות.כל דבר שקורה באימונים שלנו נעשה מתוך שיקול דעת ומחשבה, אם אנחנו טועים – אנחנו הראשונים שנשמח לתקן.

6. אם אתם רוצים שהילדים שלכם ילמדו איך לסיים מערכות יחסים בעוצמה ובפתיחות, צריך ללמד אותם וליצור חוויה מותאמת ומרחב בטוח.

7. ראשית – אם אתם תהיו אלה שיוצרים את הקשר ומייצגים את עמדתם, לא יצרתם להם מרחב ללמידה והתפתחות.

8. עבורי מרחב מתאים הוא הזדמנות נוספת לעבד את הרגשות, ולדייק את הצרכים שלהם. ללא קשר אלינו.

9. זו גם הזדמנות לבטא את אותן רגשות וצרכים ולתת הזדמנות לנו לתקן. עבורם זה יהיה שיעור על אמון באנשים אחרים חוץ מההורים שלהם, תקשורת, פתיחות.. חשוב, לא?

10. הרבה פעמים אני שומע מהורים שזו החלטה של הילד/ה ושהם לא רוצים ללחוץ ולהכריח. חברים, לא צריך ללחוץ ובטח שלא להכריח ומצד שני: התמדה זה חשוב, שיתוף, ותקשורת פתוחה מול כאלו שרואים אותך ומתייחסים אליך ברצינות.

אם הייתם רוצים לצרף את השחקן/ית הפרטית שלכם למסגרת שיודעת ליצור חוויות מעצימות ושיעורים חשובים לחיים דרך כדורסל – יש לכם אפשרות להגיע לאחד מסדנאות ההיכרות איתנו:
https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball/?ref=fb

אשמח לשמוע מה אתם חושבים,
אוהב,
לירן

אני זוכר את המחשבות שליוו אותי מילדות ממש עד השנים האחרונות,

זוכר את השיח הפנימי המקטין והמבטל,

את המחשבה הנוראית כשאני במיטה והראש על הכרית,

כשאני מבין מתוך ייאוש שעליי להשלים עם העובדה שאין לי את זה,

שפשוט עמדתי אחרון בתור שחילקו את האינטילגנציה.

ההבנה שכרגע כבר אין מה לעשות –

שהעיקר שאחרים לא יקלטו..

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי תלמיד חלש שרק מנסה להסתיר,

תמיד ישבתי בשורה האחרונה,

בחרתי לא להתאמץ כדי לא להסתכן שמישהו יגלה את ״האמת״,

בתיכון העדפתי להבריז כדי לתחזק את האליבי,

ובלימודי התואר הראשון אפשר לספור את ההופעות שלי על כף יד אחת.

למרות שתיחזקתי את המצב ובכל שנה מחדש הסוף היה ידוע מראש,

אני זוכר היטב את התחושות שליוו אותי בכל כישלון,

זוכר את הכיווץ בגוף בכל פעם שקיבלתי את ציון המבחן,

זוכר את הבושה לספר להורים ולחברים,

את חוסר האונים,

את תחושת האכזבה, האפסיות

וההשלמה עם הבינוניות.

בהסתכלות אחורה אני מבין שכלל לא ניסיתי.

הייתי בטוח שאין לי סיכוי.

היום, מתוך העמקה אני מבין שבסה״כ, בלי כוונה הייתה שם בחירה.

בספר – כוחה של נחישות –

מחלקת החוקרת קרול ס׳ דואק את דפוסי החשיבה של כולנו לשתי תבניות עיקריות שדרכן כולנו פועלים:

הראשונה – תבנית חשיבה מקובעת –

אלו שבטוחים שתכונותינו הן בבחינת מוצר מוגמר ובלתי משתנה.

השנייה – תבנית חשיבה מתפתחת –

אלו שמסתכלים על הקלפים שקיבלו כנקודת פתיחה,

ומאמינים שבאמצעות רצון ומאמץ יוכלו לטפח את התכונות הבסיסיות.

כלומר אנחנו שונים אחד מהשני, אך אין אדם שלא יוכל להשתנות ולהתפתח באמצעות יישום והתנסות.

הפוטנציאל האמיתי של כולנו,

בכל גיל,

בכל תחום הוא בבחינת נעלם,

ואין טכניקה לחזות מראש מה אדם יכול להשיג בשנים של הכשרה, דבקות במטרה ועבודה קשה.

תבניות החשיבה משחררות ומאפשרות לי להתבונן אל העבר ולהבין ובמקביל מאפשרות בחירה מחודשת:

בשינוי,

באמונה,

בקפיצת ראש למים עמוקים,

בלמידה,

בסבלנות,

בפתיחות ובחופש לשחק בכל מגרש שמעניין אותי,

ובלהיות מי שבא לי..

אני כותב וחושב לעצמי שהשיעור על תבניות חשיבה זו המתנה שהייתי רוצה להעניק לשחקנים ולשחקניות שלנו.

שיבינו שהם יכולים להיות מה שהם בוחרים להיות,

שיחלמו,

שיתנסו,

שיתעסקו בתיקון,

שיהפכו למי שבא להם..

שמח להזמין אתכם לסדנת היכרות מיוחדת שיצרתי שמהווה פריצת דרך בעבור מאות שחקנים ושחקניות בשנתיים האחרונות:

https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball/?ref=fb

אשמח לשמוע מכם,

אוהב,

לירן

1. קומו חצי שעה קודם-

פשוט תחליטו על הרגל קטנטן שיפנה

לכם עוד זמן ביום וכוונו את השעון לחצי שעה מוקדם יותר.

זו בדיוק החצי שעה הזו שאתם מרצים לעצמכם שאין לכם זמן להתאמן

או לסיים את המטלות שלכם בשעה סבירה.

2. ספורט בבוקר-

פעילות גופנית בריאה בכל שעה ביום,

היא מחזקת את מערכת החיסון וגורמת לנו להרגיש ולהיראות במיטבנו,

העיקר שנמצא זמן לעשות פעילות גופנית.

אנשים שעושים ספורט על הבוקר זוכים לעירנות מירבית וריכוז גבוה יותר במהלך היום.

3. תככנו את היום לכם מראש-

דמיינו יום שבו אתם מתעוררים בבוקר ופשוט זורים עם היום, לעומת יום שבו אתם

יודעים בדיוק מה הולך להתרחש ומתי, את מי תפגשו, מתי תלכו להתאמן, מה תאכלו ועוד..

היום המתוכנן בוודאי יהיה יותר יעיל ואפקטיבי, וכמובן – בריא יותר.

4. להיות פחות תקועים עם הראש במסכים-

באופן כללי, נסו להפחית זמן מסך, יותר מידי שעות מול המסכים עלול לפגוע בעיניים,

לגרום לכאבי ראש וכאבי מפרקים ועוד..

נסו להתנתק מהנייד אם אתם לא חייבים, וככה תהיו גם יותר פנויים לדברים החשובים באמת

כמו לבלות עם חברים או משפחה / לזוז יותר או לעשות ספורט.

אז איזה הרגל חדש אתם הולכים להכניס לחייכם?

1. אל תהפכו ליועצים המקצועיים שלהם –

אתם ההורים שלהם ורוצים שיהיו מאושרים וירגישו אהובים בלי קשר לכמה טובים הם היו במשחק.

2. אל תקלו ראש בחלומות והשאיפות שלהם – כי אתם רוצים שיגדלו להאמין בעצמם.

3. אל תדברו איתם על ההישגים הנהדרים שלהם במשחק האחרון – כי במשחק הבא זה יהפוך להיות הבייס ליין וכל דבר פחות מכך יחשב לכישלון.

4. אל תזכירו בכל הזדמנות את הכשרון הגדול שלהם משתי סיבות עיקריות:

– למוכשרים במיוחד אסור להפסיד. הפסד = קרייסס רציני. אז הם יעדיפו לא לקחת את הסיכון.

– מוכשרים במיוחד לא צריכים לעבוד קשה מדי. הפרשנות שלהם – אם אני ממש מוכשר, עליי להצליח גם בניסיון ראשון. לכן יעדיפו להימנע מאתגרים גדולים כדי לא להיכנס להתמודדויות שיעמידו את המעמד שלהם במבחן.

5. אל תתייחסו לטכניקה כדבר המרכזי והחשוב ביותר להשקיע בו את ההתפתחות המקצועית שלהם. טכניקה לא עושה את ההבדל. כדורסל זו לא התעמלות אומנותית והשחקנים לא מקבלים נקודות על ביצוע.

גישה, התנהלות נכונה ויעילות הן שם המשחק.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים,

בהצלחה,

אוהב

לירן

תפסיקו להאשים את המועדון, המאמן או כל גורם אחר,

עצרו עם המשפטים המעורפלים, השיפוטיות והביקורת (גם העצמית),

וראו בכל משבר הזדמנות לצמיחה.

קחו בחשבון שלפני מאמן מנטאלי הבעיה לרוב מתחילה ונגמרת מהתנהלות לא נכונה שבה לסביבה שמקיפה את הילדים והילדות שלכם יש חלק מכריע.

כמה נקודות מרכזיות שאני מזהה אצל רוב השחקנים והשחקניות (והמבוגרים) שמסתובבים בתחושת חוסר:

1. חוסר מודעות –

מודעות עצמית היא אחת היכולות שמייחדות אותנו בני האנוש והיא מאפשרת לנו להתבונן מהצד ולבחון את האופן שבו אנו רואים את עצמנו.ֿ

2. אין זמן שקט –

בתוך מירוץ היום יום הם (בהשראתנו) לא מפנים זמן להקשבה פנימה והתבוננות ברצונות, רצונות וצרכים, הם לא ילמדו את השיעור החשוב הזה ללא השראה דרכה יוכלו להתבונן ברגישות למסע המורכב שהם עוברים.

3. אין שיעור ברוב בתי הספר איך לעצור ולחשב מסלול, הם ואנחנו במרדף אינסופי שהתוצאות שלו הן תסכול גדול ואבוד אמון ביכולות לבחור ולשנות .

הם מפסיקים/לא מנסים בכלל לשתף את הסביבה.

4. תחושת בדידות –

חיים בתחושה שלאף אחד לא איכפת מהדברים שחשובים להם.

5. מגלגלים את הבלופ –

מסתובבים עם מיינדסט מקובע ובטוחים שאין מה לעשות,

שככה זה בחיים,

שאין להם את היכולת להשפיע ולשנות.

במילים אחרות – game over.

מעוניינים לשנות?!

רוצים לתת להם אקס-פקטור שיוציא אותם מאזור הנוחות, יחבר בינכם ויצור מומנטום בדרך למדרגה גבוהה יותר במסע לגרסה הטובה ביותר שלהם?! הצטרפו אלינו לסדנת היכרות שבה תעשו צעד בכיוון הנכון.

https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball/?ref=fb

אשמח לשמוע מה אתם חושבים,

אוהב,

לירן

מגיל 5 אני על המגרש,

לא אגזים אם אומר שבאופן אישי שוחחתי עם עשרות אלפי הורים,

כולם מדברים (גם המאמנים) על הערך המוסף שיש בספורט ובכדורסל בפרט,

על החברות,

הקבוצתיות,

הערכים,

נחישות והתמודדות מול קשיים,

על הכדורסל כמיקרוקוסמוס של החיים.

היום ברור לי שכולנו מפספסים משהו.

אנחנו מפספסים כי ילדים וילדות רבים –

פרפקציוניסטים ומפחדים מטעויות,

הופכים למבוגרים שלא מוכנים לנסות,

ולסיום מתוך תהליכים לא מדויקים וחוויות ילדות לא פשוטות דוחסים את החלומות הגדולים לתוך קופסא ודוחפים אותם לארון.

הספורטאים.יות הגדולים ביותר, אלו שהולכים עם החלום עד הסוף,

מדברים על הלחץ הגדול,

תחושת ערך עצמי שתלויה בתוצאות והישגים,

מכורים לתוצאות.

הבינוניים מדברים על התמודדות לא פשוטה עם חוסר בהזדמנויות,

עסוקים בהאשמות ותירוצים.

מכורים לתשומת לב וחיזוקים.

החלשים בטוחים שפשוט עמדו אחרונים בתור לכישרון וכרגע מאוחר מדי,

משוכנעים שאין להם כבר מה לעשות ואיך להשפיע אז עדיף שלא ינסו.

מכורים לוודאות.

ההורים במציאות עמוסה וים משימות לא מוצאים את הזמן,

המאמנים אומרים שיתמודדו – זה מחשל.

והשחקנים.יות נשארים לבד.

כדורסל הוא אכן מיקרוקוסמוס של החיים אבל עלינו להיות יותר ישירים, חדים וברורים:

התחביב של הילדים והילדות זו המתנה הגדולה ביותר בדרך –

למערכת יחסים מעולה שלהם עם עצמם – לפתיחות, להתפתחות,

להשקעה,

לאמון שלהם,

לתחושת מסוגלות ובריאת מציאות שנכונה להם,

להיות חזקים ותלויים בעצמם,

לחשיבת פתרונות,

למערכת היחסים שלהם עם הסביבה,

להתמודדות עם אתגרים,

ללמידה מכל סיטואציה,

לגרסה טובה יותר של עצמם בכל יום שעובר.

משהו במערכת לא עובד בגלל שהיא פשוט לא מותאמת.

התפקיד של מאמן הקבוצה הוא לנצח – עבורו, עבור הילדים והילדות, עבור המועדון וכן, גם בעבור ההורים.

הציפייה שהוא זה שיתן מענה לכל הצרכים המנטאליים, הריגשיים, הגופניים והמקצועיים של הילד.ה פשוט לא סבירה.

התפקיד הוא שלנו המבוגרים בחייהם – הורים, מורות.ים ומאמנים.ות!

לראות אותם,

את מה שחשוב להם,

להיות קשובים,

לזהות את מצבי הרוח,

להבין את הרגישות וההתמודדויות,

לעזור במציאת פתרונות,

וביצירת רוח גבית דרך מעשים ושותפות כנה ואמיתית.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים.ות,

אוהב,

לירן

מוזמנים להגיע בשבת לסדנא ואימון כדורסל ממוקד ואיכותי בסביבה שמתייחסת אל חלומות בשיא המקצועיות והרצינות:

https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball

לכל ההורים ששומעים שהם לא נורמלים או משוגעים שהם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה ומשאבים בחלומות של הילדים שלהם,

או לסתם אנשים רגילים שחולמים בגדול ומרגישים לבד..

בכל עיר בסרי לנקה יש עשרות מקדשים,

בשטח כל מקדש פזורים עשרות פסלים שמאחורי כל אחד מהם סיפור ומסר לחיים.

לפני הרבה שנים לקחתי לעצמי מסר לחיים מאחד מהמנטורים הגדולים בעולם שאמר שבכל פרויקט או יוזמה חדשה נחווה מסלול ״מכשולים״ בן ארבעה שלבים:

בהתחלה לא יראו אותך ולא יתייחסו אליך,

אחר כך יזלזלו ויטילו ספק בכל דבר שימצאו לנכון – ברעיון, ביכולות, במשאבים..

בשלב השלישי יקומו מתנגדים שינסו לצמצם או לבטל אותך ורק אחרי שתעבור את כל השלבים יתחילו ללכת אחריך.

הפסל של נזיר-תלמיד של בודהה שקינא בו וניסה להרוג אותו הזכיר לי את אותו מסר חשוב שעדיין מלווה אותי ברגעים מורכבים.

מוזמנים להגיע בשבת לסדנא ואימון כדורסל ממוקד ואיכותי בסביבה שמתייחסת אל חלומות בשיא המקצועיות והרצינות:

https://www.bc-basketballcoaching.com/jumpball

אחרי עוד שבת עמוסה באימונים,

שבה בחרתי לבלות לא מעט זמן ביציע וניצלתי את הזמן להתבוננות מלמעלה על המגרש ולא פחות חשוב –

על מה שקורה מחוצה לו.

התבוננתי והתרגשתי מ-130 הורים שהשקיעו את יום המנוחה שלהם בזמן איכות אמיתי עם הילדים והילדות.

3-4 שעות שמוקדשות רק להם.

עבורם זו הזדמנות לרגע בלי תחרותיות אבל עם אתגר,

רגעים שבהם אין מהן ציפיות והם לא בריצוי,

בלי ציונים או מטלות,

זמן איכות משותף סביב החלום הכי גדול שלהם!

זמן שבו הם מבינים שאתם רואים אותם,

שבו הם מרגישים את ההשקעה דרך דוגמה אישית ולא בדיבורים,

רגעים מיוחדים בתוך טירוף של השגרע שבהם הם מרגישים את האיכפתיות ומבינים שאתם מאמינים בהם.

רגעים שדרכם הם לומדים להאמין בעצמם.

הפוסט הזה מוקדש לכם –

ההורים שמבינים שהחלום שלהם זו המתנה הגדולה ביותר לקשר שלכם.

תודה על הזכות לקחת חלק.

לבדוק עם עצמי איך אני מתנהג,

האם אני מראה לאנשים בסביבה שלי שאני מכבד אותם,

שהם חשובים לי.

אני לא מושלם ואני עושה טעויות, מלא טעויות,

אבל מתוך רכות וסבלנות לעצמי קל להיזכר שבמקומות שבהם חשוב לי להשתפר אני פשוט צריך לשים לב ולהתמסר.

זה הכל.

שש פעולות שאני מקפיד לקיים במערכות יחסים בחיי:

1. ליזום זמן איכות משותף – 1 על 1 שבהם נוכל יחד ליצור שיחה פתוחה וכנה.

מה שאני לא מתכנן – לא קורה.

קל מאוד להישאב למשימות היום יום והבנתי שאם חשוב לי לצמצם את הפגיעה בעומקן של מערכות יחסים חשובות – אני חייב לשבץ זמן ביומן.

2. להחליף מילים מפוצצות בפשטות – להחליף ציפיות גדולות ופרשנויות כמו:

למה הוא התנהג ככה ואיך יכול להיות שהיא אמרה לי את זה?

בבהירות ופשטות – להבין בכל מערכת יחסים מה מצפים ממני ולשתף בפתיחות איך ומה הייתי שמח לקבל.

פשוט לדבר.

3. איכפתיות – להסתכל בעיניים, להתעניין באותנטיות. להבין איך האדם שמולי מרגיש ומה הוא או היא צריכים.

4. הצבת סטנדרטים גבוהים – הבנתי שכשאני מעלה סטנדרטים אני מכבד את הסביבה שלי. זה נכון למאמנים שעובדים אצלנו, זה נכון מול הורים, שחקניות ושחקנים, שותפים עיסקיים וגם מול חברים, חברות ובני משפחה.

5. לא לקחת דברים כמובנים מאליהם ולשאול מה אני יכול לעשות אחרת, להבין מהסובבים מה אני יכול להיות טוב יותר. שיבינו שדעתם חשובה לי.

6. בכל מעשה בעייתי – להתנצל.

וסליחה אם טעיתי איתכם,

חתימה טובה,

אוהב,

לירן

אני שמח ונרגש להזמין אתכם לסדנא ייחודית וחוויה מקרבת שתעזור לכם להיכנס לעונה הקרובה בצורה ממוקדת וטובה.

https://bc.ravpage.co.il/jumpball-marketing?ref=fb

בתמונה – אמא שלי ואני ברגע של זמן איכות משותף

עבורי, הרגל טוב יהיה הרגל שמקדם אותי (ואת הסביבה שלי) לחלומות והיעדים שלי. הרגל רע – הרגל שמרחיק אותי מהיעדים שלי.

אחד הספרים הטובים שקראתי בתחום הוא ״הרגלים אטומיים״,

ומתוכו אספתי את העקרונות החשובים ביותר בהטמעת הרגלים טובים:

– שיהיו פשוטים – הפחיתו התנגדויות – הקטינו את מספר הפעולות שעליכם לבצע כדי לממש את ההרגלים הטובים שלכם. לדוגמה: אם אני רוצה לצאת לרוץ כל בוקר, אדאג בלילה שלפני להכין את בגדי הריצה.

– כלל שתי הדקות – שניתן יהיה לבצע בתוך כמה דקות או פחות. כלומר אם אני רוצה לרוץ כל בוקר ההרגל אפשרות טובה להרגל שאצור לעצמי הוא לנעול נעליים ולצאת מהבית בשעה 6:30.

– הצהרות יישומיות – להיות ברורים ביום, בשעה, במקום. אני עומד לרוץ בימים ראשון, שני וחמישי, בים, בשעה 6:30 בבוקר.

– צימוד הרגלים – אחרי הרגל שאני כבר עושה – אכניס הרגל חדש. אחרי ציחצוח השיניים, וסידור המיטה, אני לובש את בגדי האימון שלי.

– עצבו את סביבתכם – שההרגל החדש שאני רוצה להכניס יהיה נגיש. דוגמה: אם אני רוצה לצאת לרוץ כל בוקר, הבגדים יחכו לי כך שלא תהיה התלבטות בבוקר והדבר הראשון שאראה מול העיניים יהיו בגדי הריצה שלי.

– להפוך את ההרגלים לאוטומטיים – להשקיע בטכנולוגיות שמאפשרות לי להבטיח התנהגות עתידית רצויה.

– חיזוקים חיוביים – תגמול מיידי לעצמכם ברגע שאתם משלימים הרגל טוב.

– טכניקת מעקב – כדי להגביר מוטיבציה עקבו אחרי ביצוע ההרגל ולא לשבור את הרצף.

– אל תפספסו פעמיים ברצף – במידה ופספסתם – חזרו לעניינים באופן מיידי.

בוידאו הקצר –

הרגלים פשוטים שהשחקנים והשחקניות בתכניות שלנו בחרו לעצמם..

נ.ב.

ידעתם ש-12 דקות קריאה ביום שוות ל60 שעות שנתיות

וש3 דקות של תרגילי בטן שוות ל-18 שעות בשנה?

אני שמח ונרגש להזמין אתכם לסדנא ייחודית וחוויה מקרבת שתעזור לכם להיכנס לעונה הקרובה בצורה ממוקדת וטובה.

https://bc.ravpage.co.il/jumpball-marketing?ref=fb

אוהב,

לירן

כשהורה שולח את הילד או הילדה לאימון אישי זה כמעט ברור מאליו שהמאמן יראה אותו,

אבל כששחקן או שחקנית חווים נראות בתוך קבוצת השווים קורה קסם.

כבר יותר מ25 שנים שאני מאמן כדורסל והקדשתי את חיי המקצועיים

כדי לבנות שיטה ומנגנון כך שכל שחקן ושחקנית במסגרות שלנו

יבינו וירגישו שאנחנו איתם,

חשוב לי ליצוק משמעות ולתרגם מילים גדולות לפעולות פשוטות,

ולאורך שנים צברנו ניסיון וגיבשנו סטנדרטים גבוהים אבל הרגישות

של אנשי הצוות היא זו שמשפיעה על החוויה והתחושות

שמלוות את השחקנים והשחקניות באימונים איתנו.

הגאווה הגדולה ביותר שלי מראשית BC ועד היום היא צוות המאמנים החזק שהתגבש בשנה האחרונה.

מדובר בקבוצה של מאמני יכולת אישית מעולים ומאמנים מובילים במחלקות נוער מצוינות, שיכולים לאמן באופן אישי שחקנים בכל הרמות אבל בוחרים לעבוד יחד,

חבורה של בני אדם (נשים וגברים) איכפתיים ומשקיענים ששמים את האגו בצד במטרה להיות חלק מקבוצה איכותית שלומדת, מתפתחת ונעה יחד ואשר יוצרת אימון אחרי אימון –

שלם שגדול בכמה מונים מסך חלקיו.

בתמונה –

רגע שבו תפסתי את עלם חפץ (אחראי על מרכז האימון במגידו) כותב, אחרי חצות, תעודה אישית לאיתי (אחד השחקנים במחנה) – בלילה האחרון של מחנה יצירת יתרון אוגוסט.

רק אדם מיוחד יכול למצוא בתוכו את המשאבים הנדרשים לכתוב תעודות אישיות בשעה מאוחרת אחרי מחנה כל כך אינטנסיבי ועמוס.

אני שמח ונרגש להזמין אתכם לסדנא ייחודית וחוויה מקרבת שתחשוף אתכם לסטנדרטים חדשים של אימון.

https://bc.ravpage.co.il/jumpball-marketing?ref=fb

אוהב,

לירן

הצד שלנו הוא ליצור את תהליך האימון האפקטיבי והמדויק ביותר עבורם,

והאינדיקציה הטובה ביותר למדידה של איכות האימון יהיה היישום והשינוי שהמתאמן יוצר בחייו כשהוא או היא חוזרים הביתה.

מתוך כך הבנתי החלטתי להשקיע זמן ומשאבים – בלימוד טכניקות וסדר פעולות, בהטמעת רעיונות שאותם השחקנים והשחקניות לומדים במחנות האימון או באימונים במסגרות השנתיות שלנו ושילובם בשיגרה היום יומית.

סביבה היא גורם מרכזי בהצלחה של האנשים המצליחים ביותר,

לכן חשוב לי ללמד את המשתתפים לשתף את הסביבה הקרובה בתובנות מתהליך האימון איתנו כדי לרתום אותם לתהליך השינוי.

השחקנים והשחקניות שמגיעים למחנות שלנו חולמים בגדול,

הם מבינים שידרשו להתמודד עם אתגרים גדולים ויצטרכו כמה שיותר תמיכה,

כך שאחרי שיחה קצרה שבה אני שואל את השאלות הנכונות הם מבינים שהאינטרס שלהם הוא לדבר יותר, להשאיר פחות מקום לפרשנות ולשתף בצורה מעמיקה את ההורים.

העניין הוא שרוב המסגרות לא מלמדות איך לשתף בחוויה משמעותית,

הרבה פעמים הורים ש״מסתכנים״ ושואלים את ילדיהם ״איך היה?״ מקבלים תשובה של מילה אחת – ״סבבה״.

אז נכון, יש הבדלים ביולוגיים בין גברים לנשים שבגללם גברים נוטים לדבר פחות,

ובכלל גיל ההתבגרות הוא תקופה מאתגרת,

אבל בתהליך קצר אני חושף בפניהם מודל פשוט בן שלושה שלבים לאופן שבו אני בונה סיפור,

נותן להם זמן להתכונן לפגישה עם ההורים

והם משתפים פעולה בצורה נפלאה..

מצורפים שני סרטונים שנותנים לכם הצצה לתהליך שעשינו יחד:

הראשון, השחקנים מתכוננים בשיא הרצינות ומסירות מרגשת לפגישה החשובה עם ההורים.

השניה, טקס הסיום של מחנה שבו קיבלו הילדים והילדות זמן משותף עם ההורים לשתף בטעויות שזיהו, בלמידות, הפעולות, התוצאות שהשיגו וההחלטות שאיתם יצאו מחמשת הימים האינטנסיביים איתנו.

אני שמח ונרגש להזמין אתכם לסדנא ייחודית וחוויה מקרבת שתחשוף אתכם לסטנדרטים חדשים של אימון.

אני זוכר שכמאמן צעיר זה מה שאמרתי לעצמי ולסביבה,

כשניסיתי להצדיק כשצעקתי, הענשתי או ספסלתי שחקן או שחקנית.

היום אני מבין שאנחנו שונים ולכל אחד יש ייחודיות ויכולות שונות,

לכל אחד יש קצב אחר אבל לכולם יש כישרון מסוים,

גם על המגרש כל אחד מוכשר במשהו – ממש כמו בחיים עצמם.

אחד יהיה מוכשר בכדרור, השני בקליעה, ביצירת יתרון מתפיסה, במנהיגות, בהבנה או באתלטיות.

היום אני מבין שמאמן טוב מראה לשחקנים ולשחקניות שלו את המקומות החזקים שלהם,

איפה הם יכולים יותר, מראה להם איך הם יכולים ליצור שינוי, להשתפר ולתרום לקבוצה.

מאמן טוב יהיה סבלני ומלא הכלה.

מאמן טוב יודע בדיוק מתי ועד כמה נכון להעלות בכל יום את הרף, 
הוא דורש אחריות, ומהווה דוגמה,

מדבר ברכות – כי ככה הוא רוצה שהשחקנים והשחקניות שלו ידברו אחד לשני.

מאמן טוב יוצר קשר אישי,

שואל שאלות ומתעניין באותונטיות,

מאמן טוב מסתכל על השחקנים והשחקניות בעיניים טובות כמו הורה,

מאמן טוב רואה את הצרכים שלהם ומבטא איכפתיות ורכות דרך הקשבה ופתיחות.

אנחנו חיים במציאות שבה אנחנו צריכים לספק תוצאות וציונים,

וסביבה תחרותית מייצרת התמודדויות לא פשוטות.

בכל קבוצה מצליחה שאימנתי הייתה התחייבות בלתי כתובה של השחקנים והשחקניות בה 
ללכת יחד את הדרך אל מול כל האתגרים, התוצאות לא טובות והכאבים.

כי קבוצה זה כמו משפחה –

והבסיס של כל קבוצה מצליחה זו אהבה – ללא כל תנאים מוקדמים.

היום אני מבין שאם אני מצפה מהסביבה שלי לאהבה, איכפתיות ונתינה

זה חייב להתבטא בפעולות יום יומיות פשוטות ולא בהצהרות מפוצצות.

בתמונה – מתנה שרכשתי ל״שחקנית״ החיזוק החדשה בקבוצה שלנו.

להיות מאמן טוב זה קצת כמו להיות הורה וקבוצה טובה מרגישה כמו בית ומשפחה

וזה מה שאנחנו יוצרים בBC.

קישור להרשמה לסדנת ג'אמפ בול הקרובה שלנו:

https://bc.ravpage.co.il/jumpball-marketing?ref=fb

כשאני שואל במחנות שלנו מי היה בעבר בהרצאה של תזונאי/ת – רוב הידיים מונפות באוויר, ומתוך ניסיון אני יודע שלמרות זאת הם לא שמים לב למה שהם מכניסים לגוף.

שנים שאני טוען שידע זה חר-טא כי מה שעושה את ההבדל הוא היישום.

תזונה היא נושא מדובר ולמרות שהרבה אנשים יודעים מה נכון לגוף שלהם,

ברגע האמת יבחרו אחרת.

במחנות הקיץ יצרנו סדנא של ממש בשיתוף עם @ מתן נאור והנה תגובה שקיבלתי מאחת האמהות יומיים לאחר סיום המחנות.

"חוויית מסעדה לא מוכרת. פעם ראשונה שהוא מוכן לאכול סטייק. לא מוכן להזמין צ’יפס, מזמין סלט. נפרדנו מהקולה רק תפוזים טבעי או מים. תענוג…"

כדי להשתפר אנחנו חייבים להשתנות.

חשוב לי שהשחקנים והשחקניות יבינו שאם הם עובדים רק על המגרש – מתוך מטרה לשפר את הקליעה או השליטה בכדור – הם מצמצמים את עצמם.

במקום זאת עליהם להשתנות ולהשתפר בכל יום,

בצורה עיקבית כבני אדם, כספורטאים וגם כשחקנים.

תשומת הלב לפרטים הקטנים ושינוי הגישה שהשחקנים והשחקניות חווים במסגרות שלנו – מייחדות אותנו.

ממש אשמח לשמוע מה הייתה החוויה של השחקן או השחקנית הפרטית שלכם איתנו.

ואם אינכם מכירים אותנו עדיין אני אשמח ממש לראות אתכם בסדנת Jump Ball שיצרתי במיוחד עבורכם

אוהב,

לירן