לפספס במירוץ החיים את השיעורים החשובים באמת

שתפו את המאמר

סיפור אישי שממחיש כמה קל לפספס במירוץ החיים את השיעורים החשובים באמת.

ברבא והפחד מדחייה.

זה היה בוקר חורפי
אמא מלבישה את בנה בן ה-6 בסוודר שחור ויפה עם דמויות של ברבאבא,
היא שותה את הקפה שלה, הוא שותה שוקו
וביחד הם יוצאים מהבית לביה״ס היסודי,
היא מחנכת של כיתות ב.
הילד הוא אני.
בוקר רגיל בבית משפחת בר אל.

השיעורים הראשונים עברו ממש סבבה,
ואני זוכר שבאחת ההפסקות שיחקנו כדורגל עם הגדולים,
אחד ההחבר׳ה מכיתה ו׳ קלט את הסוודר שלי
וברגע של יצירתיות מתפרצת
החליט שמצחיק אותו לקרוא לי ברבא-אל.
החברים צחקו.

סבבה.

השם תפס.
מברבא-אל, זה נהיה ברבא-נל ובשלב מסוים הפך פשוט לברבא.
אני מבין שבהתחלה החבר׳ה מהשכבה חשבו שזה חמוד,
אבל אותי אף אחד לא שאל.
לא הייתי מהבולטים בכיתה ומהרגע הראשון הייתה תחושה שצוחקים עליי.
הייתי מופתע ולא אהבתי את השם החדש.

היום אני חוקר התפתחות אישית,
מאמין בכוחה של מחשבה ומבין כמה היא עשויה להשפיע על הרגש,
דפוסי החשיבה,
ההתנהלות,
ההרגלים ולבסוף גם על הזהות שלנו,
על מערכות היחסים שאנחנו מזמנים לחיינו,
על העולם שאנו יוצרים.

רצים קדימה בזמן –
ישוב קטן,
כיתה של גאונים,
ילד חמוד בתחילת גיל ההתבגרות,
ללא חוויית הצלחה מיוחדת,
מוצא מפלט במגרש עם הכדור הכתום שמהווה עוגן חשוב וגלגל הצלה.
הערכה עצמית לא בשמיים,
בלי הבנה של צרכים וגבולות, בלי התעסקות יותר מדי ברגשות, ללא כלים תקשורתיים מתאימים,
מנסה להשתלב ולא יודע איך,
מרגיש קצת בצד.

אני לא זוכר איזה אירוע דרמטי
אבל בכיתה ד היצירתיות עלתה שלב –
כמה חבר׳ה בכיתה לקחו את העניין ברצינות, השקיעו זמן ומחשבה במציאת חרוזים,
בכתיבת שירים שלמים ומאוד לא יפים על – ברבא.
חרם.
השם שלי הפך לקללה.

לאורך שנים החברים והחברות הכי טובים שלי –
בתיכון, בצבא, בלימודים ובחיי הבוגרים
קראו לי ברבא
ברור לי שהם ראו בשם כינוי חמוד אבל אצלי החוויה כבר נצרבה –
עבורי זו תמיד הייתה קללה.
אני חוזר אחורה בזמן וניזכר כמה חששתי שמישהו במילואים יגלה את הקללה והיא תתפוס,
זוכר שהתביישתי להביא בחורות ונשים שאיתן יצאתי לחבר׳ה,
זוכר את התחושה בגוף בכל פעם שמישהו צעק את הקללה האישית שלי ברחוב,
זה ברור לי כי גם היום, כשמישהו כותב תגובה – ״ברבא איזה מלך אתה״ –
הגוף זוכר ואני מתכווץ.

לפני כמה חודשים הייתה מסיבת 40 שנה לתמרת.
לאורך שנים נמנעתי ממפגשים עם העבר שלי וגם הפעם המחשבה הראשונה שעלתה הייתה –
אין מצבבבבבב..
טוב שהיום אני רגיש יותר,
מבין את ההזדמנויות שקיימות בהתמודדות ועימותים עם אוטומטיים.
הערב סה״כ היה נחמד אבל אני הגעתי ממוקד ?
רגע השיא מבחינתי הגיע בסוף הערב:
נותרנו שלושה חברים מהשכבה – שתי נשים וגבר
אזרתי אומץ ושאלתי אותם שאלה פשוטה:
ממה שאתם זוכרים,
מה הרגשתם בכל פעם שקראתם לי ברבא –
גנאי או חיבה?
הם הסתכלו אחד על השני,
זזו בחוסר נוחות ופה אחד, במבט מצטער – הודו בבושה –
גנאי.

כמה דקות ואני מגיע לרכב,
טורק את הדלת,
שקט.
עצב מציף אותי.
עצב על ילד שעשה הכי טוב שהוא יכול אבל גדל בתחושה שמקללים אותו,
עצב על תחושת הדחייה,
עצב על זה שהתביישתי ולא ידעתי איך לתקשר את הרגשות והצרכים,
עצב שכעסתי על ברבא,
עצב על זה שלא אהבתי אותי.

איזו דרך.
שם זה חשוב.

אשמח לשמוע מה אתם חושבים,
אוהב,
לירן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

המדריך "להיות השחקן הכי מקצועי שאתה יכול!"

לקבלת החוברת הזינו כתובת מייל

choose to be your best